מטרת המאמר אינה פוליטית. אלא להאיר את דמותו של רב-אלוף בני גנץ, ולעזור לכם להכיר את אופיו. גם לספר על הצפוי לו. תפקידי אינו להחניף או לבקר, ובטח לא להחליט מי האדם המתאים ביותר לנהל את המדינה. אלא לספר לכם מה רואים בכוכבים לגבי הדמות, לתת לכם זווית מנקודה אחרת, שאולי תעזור לכם לגבש עמדתם בעצמכם.
אישיות
פטריוט. וזה כמעט המנוע הרגשי היחידי שלו לריצה לראשות-הממשלה. בניגוד לפוליטיקאים מממוצעים, גנץ אינו תאב רכישת עוצמה וכוח. זה לא שהוא לא אוהב לפקד, אבל הוא פשוט מאמין שהוא עושה זאת טוב מאחרים. בני גנץ הוא טיפוס מאד זורם, והוא לא נתקע על מאבקי שליטה. מחד זה אדם שלא יתעקש על כיוון שלא הולך. מאידך זה אדם שעלול לוותר איפה שקשה. אבל אין אובססיות, לטוב ולרע.
לכן הוא מרכז. הוא יכול להסתדר בלי בעיה עם בוגי יעלון ויועז הנדל, ומצד שני מתחבר למיקי חיימוביץ'. הוא אינו נעול תחת הגדרה, ורואה בכולם שותפים לדרך כללית. לא סתם אמר בנאומו הראשון שהוא יחפש פרטנר לשיחות והסדרים בצד הפלסטיני, אבל שאם נגלה שאין פרטנר, נדע למצוא תוכנית חלופית שלא תכריח אותנו להנציח את המצב הקיים. לגנץ יש תמיד אלטרנטיבה. הראש שלו מלא רעיונות, והוא לא מתכוון להתעקש בכיוון שלא עובד. מחד הוא לעולם לא ימהר להודות בטעות בפומבי, כזו שתפגע בגאוותו, אבל מאידך הוא בזריזות רבה ישנה כיוון מבלי לבזבז זמן.
זו המון דינמיות בחשיבה ובעשייה. והראש מאד ריאלי והגיוני. אבל זה לא ראש מתמיד. וגם לא תמיד מעמיק או זהיר. בוודאי לא הססן כמו בנימין נתניהו. לכן זה מקור גם לטעויות. אם כי מהן הוא מאד לומד, ולא חוזר על אותה הטעות פעמיים. לגנץ ביטחון עצמי רב, והוא מוכן לפתוח את המחשבה, ולהעז לנסות דברים, ללכת על המהלכים. אם יתגלה שאינם מתקדמים בכיוון הרצוי, ייסוג במהרה, כשרעיון חדש באמתחתו. הוא אינו נבהל מהניסוי, אם כי חושש מפומביות כישלונו. הפתרון יהיה באלטרנטיבה, אותה יציג בדינמיות רבה.
גנץ אינו מופעל מרגש מסובך, כפי שרואים אצל משה כחלון או אבי גבאי. לכן הכל נשקל ומסונן תחת שיקולי כדאיות, רווחים ויתרונות מול חסרונות. אבל הוא אינו נטול רגש. הרגש הוא המצפן המוסרי שלו, הוא המנוע לפעילות, אבל לא הכלי. הכלי יהיה הראש הקר וההגיוני. בני גנץ אוהב את המדינה, ויש בו טוב-לב ונדיבות רחבים של מי שרוצה להעניק ולעזור. אבל זה לא מתן בסתר, זה לתת כדי לזכות באהבה, בהכרה, בכבוד. ויש לו את הכישרון לנהל יחסים כך שיזכה באהדת הכלל. יש בו רגש חם, ויכולת ורבלית להשתמש במילים של רגש שמקדמות. מכאן שהוא בטוח שיצליח במאמץ הדיפלומטי שלו לקרב בין חלקי המפלגה השונים בכחול-לבן, ובקואליציה ששואף להקים.
גנץ אוהב את החיים הטובים והקלילים. לכן לא יתבייש לשיר בציבור, וככל הנראה היה ילד מאד שובב. סיפור ההתערטלות בזמן שהיה חניך בפנימייה מתאים למפה האישית שלו. אבל אין לו אופי אלים של מי שעושה דברים בכוח. בכל-זאת, יש לשער שסיפורי אהבה ורומנים היו למכביר, כמו גם מעשי קונדס. אולי מירי רגב עומדת מאחורי הסיפור הזה כפי שנחשף, אבל אפשר להאמין שאינו מומצא, אולי קצת נופח. כנראה שהאירוע היה פחות מאיים, ולא הרס את חייה של נאוה ג'ייקובס כפי שהיא טוענת.
בבסיס שלו גנץ מאמין בעשייה, ויש לו חדוות עשייה. באומץ הוא הולך קדימה ומזיז דברים. הוא חסר סבלנות למה שמעכב. אבל החיים לימדו אותו זהירות. מספיק כישלונות עבר הראו לו שצריך לקחת עוד רגע ולחשוב. רגע שאינו תמיד טבעי לו. אבל גנץ טיפוס לומד, והוא למד להקשיב, לשקול יותר. כך הוא מקשיב היום לקמפיינרים, ומחשב כל מילה שנאמרת. גם מצהיר על עצמו שאם צריך ללמוד פוליטיקה, אז הוא ילמד. והוא מקשיב וחוקר את התחום. הוא אינו עושה זאת בחשש, להיפך זה אתגר מסקרן עבורו. גנץ בעל ביטחון עצמי רב להתעסק בכל דבר חדש, מאמין בעצמו. לכן לא נרתע ללכת באופן עצמאי לבחירות גם כשהתקשורת סיפרה לנו שכנראה יתאחד, כי אין לו מנגנון, ואין מפלגה עם מוסדות מסודרים, והוא צריך להקים הכל מאפס. רק כשקיבל את רוב מה שרצה, מבלי לוותר על המקום הראשון, התאחד עם לפיד. גם זה מתוך שיקול מחושב, ולא כצעד הכרחי. בלי אובססיות ובפתיחות, כשמצד שני הוא מכין את האלטרנטיבה לאיחוד עם אורלי לוי אבקסיס. לגנץ תמיד יש אלטרנטיבה מוכנה בקנה.
ומה בעתידו?
כבר לפני מספר חודשים כתבתי לכם בתחזית השנתית למדינה ש:"בני גנץ עובר להיות דמות משמעותית ביותר בפוליטיקה הישראלית. אך הוא סובל מאד מחוסר הניסיון שלו, שיגרור טעויות וחוסר הצלחות בשלב הראשון בתפקידו. כשבמקביל גם המפה הפוליטית תהיה מורכבת ומאתגרת באופן אובייקטיבי". אז הסקרים נתנו לו 11-12 מנדטים, ואיש לא סימן אותו כמועמד לרה"מ. חשבו שהוא ילך להיות מספר 2 במפלגה אחרת, או יוביל את העבודה. נראה שגנץ בחר נכון כשהחליט לעמוד בראש מחנה אותו יצר.
אבל מכאן הוא עתיד לגלות שהפוליטיקה אינה פשוטה. הוא יתקל במצבים בלתי אפשריים, כשהוא מנסה לקבל החלטות יצירתיות, ופונה לאלטרנטיבות. אבל הוא הולך לגלות שכישורי הדיפלומטיה ואלו החברתיים שלו אינם מספיקים כדי לקרב נצים, או להתגבר על מכשולים. התוצאה תהיה הרבה שינויים ומעט יציבות. בעצם גנץ נמצא בשדה לא מוכר לו, והוא "מתגלח" עלינו. אבל זה גם המצב הפוליטי שיהיה מורכב ומכניס אותו אובייקטיבית לחוסר אונים.
מחד זה יגרום לגנץ לוותר היכן שלא הולך, לעשות פשרות בשדה הפוליטי. אבל מאידך הוא נחוש להוציא לפועל את משנתו, כשהוא אינו חושש להרגיז חלקים מן העם. גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להזיז תהליכים, לא לחמם כיסא. זה יורגש ויעורר גם תסיסה. אל תטעו, גנץ אמנם לא מתעקש כשהוא חושב שהגיע לדד-אנד, בעצם כשההיגיון אומר לו לשנות כיוון, אבל הוא אינו לחיץ. לבני גנץ אופי מנהל ולא מנוהל, מפקד ולא פקוד. לכן לא נלחץ כשהתקשורת לא הפסיקה לרדת עליו על שתיקתו, ולא פתח את הפה עד שהחליט שזה נכון לו. באותו אופן לא יילחץ מכל משב-רוח בעם או תקשורתי אחר. צריך להבין, הוא כן מאד זקוק לאהדת העם, התקשורת ושותפיו, אבל לא חש נלחץ מחסרונם.
